הוראה של ספר שיש לו מסורת ארוכה של פרשנות דתית בעולם שמנהל עצמו על פי חוקים חילוניים- היא מעשה מורכב וקשה.
שני הוגים גדולים משמשים מקור השראה לדרך זו.
הראשון הוא אחד העם המדבר על חשיבותו של המרכז היהודי בארץ ישראל שישמש מוקד ממנו תצא אמירה יהודית - עברית  לכל תפוצותיו של העם היהודי. אולי לא יהיה זה מרכז מועדף אבל מרכז שלוקח את האחריות
העיקרית לקיומו של דיאלוג עם קהילות ישראל בנושאי זהות.
והשני הוא עמנואל לווינאס שבמרכז תורתו הפילוסופית- דתית עומד המבע הדיאלקטי. החשש הגדול מאמירות אידיאולוגיות קטגוריות. מפני שהמציאות לעולם איננה חד משמעית. היא תמיד תוצר של נקודת תצפית.
בכיתה המעורבת אם כן תינתן הלגיטימציה לשונות ולאופי האישי של המבע הדתי, תוך הכרה במרכזיותו של הביטוי הדתי האישי ולא רק הביטוי הציבורי.
בכיתת מיתרים יודגשו ערכים כלל- אנושיים- דמוקרטיים, ותלמד התרבות היהודית באופן שמותיר מקום ללומדים בעלי השקפות עולם שונות לעצב את זהותם באופן פתוח ורב גווני.
התנ"ך- אם כן, ישמש כמקור השראה ערכי- אוניברסאלי, מתוך הכרה בחשיבותם העליונה של חובת הלימוד וחובת ההתייחסות הפרשנית למקורות הדת והתרבות שלנו.
וכן מתוך הבנת הקשר בין החשיבות שמעניקה התרבות שלנו למילה הכתובה ובין ההתפתחות האתית שהיא חיפוש אחר היושר והאמת.